מעניין

מרינר 4 חוקר את פני השטח של המאדים

מרינר 4 חוקר את פני השטח של המאדים


We are searching data for your request:

Forums and discussions:
Manuals and reference books:
Data from registers:
Wait the end of the search in all databases.
Upon completion, a link will appear to access the found materials.

החללית הבלתי מאוישת מרינר 4 עובר מעל מאדים בגובה של 6,000 רגל ושולח בחזרה לכדור הארץ את תמונות התקריב הראשונות של כוכב הלכת האדום.

הושק בנובמבר 1964, מרינר 4 נשא מצלמת טלוויזיה ושישה מכשירי מדע נוספים לחקר מאדים וחלל בין -כוכבי בתוך מערכת השמש. כשהגיעה למאדים ב -14 ביולי 1965 החלה החללית לשלוח תמונות טלוויזיה של כוכב הלכת מיד אחרי חצות ב -15 ביולי. התמונות-כמעט 22 בסך הכל-חשפו שממה עצומה ועקרה של מכתשים וחול בצבע חלודה, שדחתה את ה -19- חשדות של המאה שאולי קיימת ציוויליזציה מתקדמת על פני כדור הארץ. התעלות שהאסטרונום האמריקאי פרסיבל לואל ריגל בעזרת הטלסקופ שלו בשנת 1890 התגלו כאשליה אופטית, אך נראה כי נתיבי מים טבעיים עתיקים מסוג כלשהו ניכרו באזורים מסוימים בכדור הארץ.

לאחר שעבר את מאדים, מרינר 4 נסעה לצד הרחוק של השמש לפני שחזרה לסביבת כדור הארץ בשנת 1967. אז כמעט ללא כוח, התקשורת עם החללית הופסקה בדצמבר 1967.

קרא עוד: חקר החלל: ציר זמן וטכנולוגיות


מרינר 4 חוקר משטח מאדים - היסטוריה

מאז תחילת חקר החלל נשלחו 33 משימות לחקור את מאדים, אך רק 10 היו הצלחות. להלן סקירה קצרה על כל משימה ומה הושג (או מה השתבש).

מרסניק 1
הושק: 10 באוקטובר 1960
מרסניק 2
הושק: 14 באוקטובר 1960
מדינה: ברית המועצות
מה קרה: לאחר שיגור הספוטניק בשנת 1957, ברית המועצות תכננה 2 משימות לחקור את החלל שבין כדור הארץ למאדים ולשלוח בחזרה תמונות של פני השטח של מאדים. לאחר השיגור, למרסניק 1 לא היה מספיק מומנטום להימלט מכוח הכבידה של כדור הארץ ונפל בחזרה לכוכב הלכת. מרסניק 2 לא הצליח לחלל לאחר שהשלב השלישי של הרקטה נכשל.

ספוטניק 29
הושק: 24 באוקטובר 1962
מדינה: ברית המועצות
מה קרה: ספוטניק 29 נודע גם בשם קוראבל 11, כמו גם אחרים מכיוון שברית המועצות לא הכירה בפיתוח המשימה הזו. התוכנית הייתה לשלוח את כלי השיט לצילום מאדים וכן לנתח קרינה ושדות מגנטיים. היא התפרקה בחלל לאחר שהשלב הרביעי של הרקטה נכשל. כשהיא חזרה לכדור הארץ, מערכות מכ"ם אמריקאי זיהו את החללית הכושלת וחשבו שמדובר בהתקפה על ארה"ב. למרבה המזל, לא נקטה נקמה.

מאדים 1
הושק: 2 בנובמבר 1962
מדינה: ברית המועצות
מה קרה: משימה זו הייתה זהה כמעט לחלוטין לספוטניק 29 פרט לעובדה שהיא באמת נכנסה לחלל. כלי השיט היה בדרכו למאדים, אולם הרוסים איבדו קשר ב -21 במרץ 1963

ספוטניק 31
הושק: 4 בנובמבר 1962
מדינה: ברית המועצות
מה קרה: הפעם ניסו הרוסים להשיג נחיתה על פני מאדים. כלי השיט נכנסו למסלול סביב כדור הארץ, אך רקטה נכשלה והיא התפרקה ונפלה בחזרה לכדור הארץ. שוב, הרוסים לא הכירו במשימה זו.

מרינר 3
הושק: 5 בנובמבר 1964
מדינה: ארצות הברית
מה קרה: משימה זו הייתה זבוב שנועד לצלם את פני מאדים וכן לנתח אבק קוסמי, פלזמה סולארית, קרינה ושדות מגנטיים. לאחר השיגור נפגע היריעה, מגן אווירודינמי המגן על כלי השיט, והמלאכה נהרסה בעת שנסעה באטמוספירה.

מרינר 4
הושק: 28 בנובמבר 1964
מדינה: ארצות הברית
מה קרה: זהה לחלוטין למרינר 3, כלי השיט הזה עוצב מחדש כדי למנוע את הנזקים שאירעו למרינר 3. לאחר שיגור מוצלח נשלחה כלי השיט למאדים. ב- 14 ביולי 1965 הגיע מארינר 4 למאדים ושלח בחזרה סך הכל 21 תמונות של פני השטח של המאדים. בתקווה למצוא תעלות וצמחייה, המדענים נדהמו לראות את פני השטח החשופים. ניתוח האטמוספירה חשף אווירה דקה מאוד של פחמן דו חמצני ברובו. לאחר שעזב את מאדים, המלאכה שלחה נתונים עד אוקטובר, כאשר הקשר אבד. בסוף 1967, הקשר נוצר מחדש כשהוא עבר שוב קרוב לכדור הארץ, אך אז האות נהיה חלש מדי והמגע אבד לצמיתות ב -21 בדצמבר.

(הערה: מרינר 1 ומרינר 2 נשלחו לחקור את ונוס, אולם רק מרינר 2 הצליח)

זונד 2
הושק: 30 בנובמבר 1964
מדינה: ברית המועצות
מה קרה: משימה זו הייתה דומה למשימות מרינר. הוא הכיל גם מכשירים לאיתור אוזון ומיקרומטוריטים. לאחר השקה מוצלחת, אחד מהפאנלים הסולאריים של כלי השיט לא נפתח. הקשר נשמר עד מאי 1965.

זונד 3
הושק: 18 ביולי 1965
מדינה: ברית המועצות
מה קרה: בגלל חוסר ההצלחה של המשימות הרוסיות, המשימה הזו הייתה מבחן להוכיח שהם יכולים לגרום לה לעבוד. כלי שיט זה נועד לצלם וללמוד רוח שמש, אותות רדיו, שדות מגנטיים וקרניים קוסמיות. הוא גם נשלח סביב הירח וצילם 25 תמונות של הצד האפל של הירח. מכיוון שאותו צד של הירח תמיד פונה לכוכב הלכת שלנו, אלה היו התמונות הראשונות של הצד הנגדי של הירח. כלי השיט הגיע בהצלחה למסלולו של מאדים, אך מאדים לא היה קרוב. הרוסים היו מודעים לכך שזה יקרה, אבל הם רצו להוכיח שהם יכולים להשיג שם מלאכה. הקשר ניתק במרץ, 1966.

מרינר 8
הושק: 8 במאי 1971
מדינה: ארצות הברית
מה קרה: מרינר 8 הייתה המלאכה הראשונה שהושקה במטרה להקים מסלול סביב מאדים. כשהגיע לשם, הוא אמור היה להקים מסלול קוטבי ולמפות את כל פני השטח של מאדים. לרוע המזל, במהלך השיגור, התקלה נפלה ברקטה והספינה נהרסה לפני שיצאה מהאווירה שלנו.

קוסמוס 419
הושק: 10 במאי 1971
מדינה: ברית המועצות
מה קרה: קוסמוס הוא השם השמור למשימות שהן מסלולי כדור הארץ, מה שמרמז על הצלחת המשימה הזו. השיגור הצליח, אך המאיץ הדרוש לשליחת המלאכה למאדים לא הצליח לירות. יומיים לאחר מכן נכנסה כלי השיט לאטמוספירה ונשרפה.

מאדים 2
הושק: 19 במאי 1971
מאדים 3
הושק: 28 במאי 1971
מדינה: ברית המועצות
מה קרה: כלי השיט הזהים האלה הכילו גם לוויין המקיף וגם נחיתה. המסלולים נועדו לחקור את הרכב כדור הארץ, הטופוגרפיה, השדה המגנטי, הטמפרטורה והאווירה. הנחתים נועדו לבצע משימות דומות, אך הם עמדו לקבל הערכה יסודית יותר של פני השטח והרכב הקרקע של המאדים. עם הגעתם למאדים, כלי השיט נכנסו בהצלחה למסלול ושיגרו את הנחתים לעבר כדור הארץ. לרוע המזל, מאדים היה בעיצומה של סערת אבק ענקית שכיסתה את כל כדור הארץ. לא ניתן לתכנת את המלאכה מחדש כדי לחכות שהסערה תחלוף. הנחתת מאדים 2 הושקה ב -27 בנובמבר 1971 ואבדה על תקינותה. מאדים 3 שוגר ב -2 בדצמבר 1971 ונחת בהצלחה על פני השטח, אך הקשר אבד לאחר שתי דקות בלבד. שני המסלולים שלחו חזרה נתונים רבים על מאדים ושילבו עבור 60 תמונות של פני כוכבי הלכת.

מרינר 9
הושק: 30 במאי 1971
מדינה: ארצות הברית
מה קרה: הבעיה שחווה מרינר 8 תוקנה ומרינר 9 הצליחה לחלל. שישה חודשים לאחר השיגור, מרחק ימים ספורים ממאדים אבד הקשר עם החללית. למרבה המזל, באמצעות אנטנה אחרת, הצליח מדען נאס"א להשיב את האות ממרינר 9. המלאכה נכנסה בהצלחה למסלול, אך נתקלה באותה סערת אבק כמו שני כלי השיט הרוסים. חודש לאחר מכן, האבק התנקה לבסוף ומרינר 9 החל במשימתו. זה היה אמור להימשך רק 90 יום, אך מרינר שלח נתונים מינואר עד 27 באוקטובר 1972 והשתלט על 7000 תמונות של כל פני השטח של המאדים, כמו גם ירחי מאדים ו#8217, פובוס ודיימוס.

מאדים 4
הושק: 21 ביולי 1973
מדינה: ברית המועצות
מה קרה: בשנת 1973 שיגרה ברית המועצות 4 משימות למאדים. כדי לחסוך במשאבים, מדענים סובייטים החליטו להשתמש באלומיניום, במקום בזהב, ברבים מהטרנזיסטורים של החלליות. זו התגלתה כטעות גדולה מכיוון שאלומיניום פחות חזק מזהב, ועלול בקלות להתאכל. בעיה זו התגלתה אך לא היה מספיק זמן להחליף את הרכיבים. המשימות נמשכו כמתוכנן עם אצבעות. למשימה הראשונה, מאדים 4, הייתה שיגור מוצלח והגיעה למאדים, אך הייתה תקלה ברקטות ובמלאכה שטסה על פני כדור הארץ.

מאדים 5
הושק: 25 ביולי 1973
מדינה: ברית המועצות
מה קרה: מאדים 5 הקים בהצלחה מסלול סביב מאדים והחל להעביר נתונים על האטמוספרה של מאדים ’. הוא גם החזיר 60 תמונות לפני שהקשר ניתק שבועיים לאחר שהגיע.

מאדים 6
הושק: 5 באוגוסט 1973
מדינה: ברית המועצות
מה קרה: חודשיים לאחר השיגור, כלי השיט הפסיקו להעביר נתונים עם כדור הארץ, אולם כלי השיט הגיע בהצלחה למאדים ושחרר נחיתה. הנתונים התקבלו במהלך המלאכה הגונים, אך הם הפסיקו לשלוח נתונים ממש לפני שהגיעו לפני השטח. הנתונים שנשלחו חזרה אכן סיפקו מידע על אווירת המאדים. המשימה נכשלה, אך לא הייתה כישלון מוחלט.

מאדים 7
הושק: 9 באוגוסט 1973
מדינה: ברית המועצות
מה קרה: לאחר שהגיע למאדים, הנחתת שוחררה, אולם היא לא שוחררה לעבר מאדים. הוא שוגר החוצה לחלל.

ויקינג 1
הושק: 30 באוגוסט 1975
ויקינג 2
הושק: 9 בספטמבר 1975
מדינה: ארצות הברית
מה קרה: מטרת שתי המשימות הללו הייתה למצוא סימני חיים. שתי כלי שיט זהים נשלחו עם מסלול ונחת. המסלול היה מצלם את פני השטח כדי למצוא אתר נחיתה בטוח וישמש כממסר תקשורת לנחתים. לאחר שיגור הנחיתה, הלוויינים ביצעו בדיקות רבות על האטמוספירה. כחודש לאחר שהגיעו למאדים, שתי הנחתות נחתו בהצלחה על פני השטח ב -20 ביולי וב -3 בספטמבר 1976, בהתאמה.
היו כמה ניסויים ביולוגיים, שנועדו למצוא הוכחות לחיים. הניסוי הראשון כלל הוספת פתרון מזין ואדי מים לדגימה של אדמת מאדים. שחרור גזים יצביע על כך שאורגניזמים חיים ומעכלים את המזון. שני ניסויים נוספים בוצעו בפחמן רדיואקטיבי. האמונה הייתה שאם אורגניזמים אוכלי פחמן יעכלו את הפחמן הרדיואקטיבי, נוכל לראות שינוי. כל הבדיקות נתנו תוצאות שנראו כמעידות שיש חיים על מאדים, אולם לאחר מחקר נוסף הם הצליחו לגלות שהתוצאות נגרמו כתוצאה מתגובות כימיות באדמה ולא על ידי אורגניזמים חיים.
בדומה למרינר 9, משימות אלו נועדו להימשך 90 יום, אך בסופו של דבר נמשכו שנים. הנחיתה של ויקינג 1 למעשה החזירה נתונים עד ה -11 בנובמבר 1982. שתי משימות אלה חיברו למעלה מ -56,000 תמונות מהנחתים והמסלולים.

פובוס 1
הושק: 7 ביולי 1988
מדינה: ברית המועצות
מה קרה: חמש עשרה שנים מאז המשימות הסובייטיות האחרונות למאדים, תוכננה תוכנית משוכללת ביותר לשליחת רוברים למאדים, שתאפשר משימת חזרה לדוגמא, ולימוד את פובוס, הגדול ביותר מבין ירחי מאדים ’. בשל בעיות פוליטיות וכלכליות רבות, המשימה הייתה פשוטה יותר פשוט ללמוד את פובוס. למשימה היה מנחת שילמד את הרכב הירח, יצלם תמונות וינסה לגלות כל פעילות סייסמית. לרוע המזל, שגיאת תכנות פשוטה מנעה את מלאכת התאים הסולאריים לכיוון השמש והיא איבדה כוח לפני שהגיעה למאדים.

פובוס 2
הושק: 12,1988 ביולי
מדינה: ברית המועצות
מה קרה: משימה זו הייתה כמעט זהה לפובוס 1, אלא שהיו לה שתי נחיתות לירח מרטיין. הנחיתה השנייה הצליחה לקפוץ מסביב לפני השטח ותוכל לקחת דגימות של מספר מיקומים שונים על הירח. פובוס 2 הגיע למאדים ללא בעיה והחל ללמוד את כוכב הלכת והירח. לפני שיגור הנחתות, הלוויין היה צריך לפנות כדי לצלם את הירח. זה מעולם לא הסתובב והקשר אבד לאחר חודשיים בלבד של מחקר.

מאדים משקיף
הושק: 25 בספטמבר, 1992
מדינה: ארצות הברית
מה קרה: זה היה פרויקט ענק. הלוויין הכיל מחשבים, מכשירי רדיו, מקליטים, מצלמות, מד גובה לייזר, רדיומטר אינפרא אדום, ספקטרומטר פליטת חום, מגנטומטר וספקטרומטר קרני גמא. הלוויין הזה נועד לתת לנו מידע רב על מאדים. כלי השיט היו אמורים להגיע למאדים ב -24 באוגוסט 1993, אך שלושה ימים לפני ההגעה, החללית אבדה. אף שהסיבה האמיתית לאיבוד הלוויין אינה ידועה, סבורים כי הדלק המשמש להאטת הנעה והנעה של המסלול נדלק מחוץ לתא הבעירה. זה גרם למלאכה להסתובב ללא שליטה.

מודד העולמי של מאדים (MGS)
אתר אינטרנט: http://mars.jpl.nasa.gov/mgs
הושק: 7 בנובמבר 1996
מדינה: ארצות הברית
מה קרה: בעזרת מספר חלקי חילוף ממשימת Mars Observer, מדעני נאס"א בנו את ה- MGS לביצוע ניסויים רבים כמו המשימה הקודמת. MGS היה מבלה שנה מאדים אחת (687 ימי כדור הארץ) בלימוד היבטים רבים ושונים של מאדים, כולל יצירת מפה טופוגרפית מפורטת ותצפיות מזג האוויר במאדים. MGS הצטיידה גם במערכות ממסר המאפשרות תקשורת בין נוחתים על כדור הארץ וכדור הארץ.
לאחר השקה מוצלחת, MGS פתחה את הפאנלים הסולאריים שלה, אך אחד מהם לא הצליח לנעול את המקום בגלל פסולת. זה לא היווה בעיה עצומה, אך תהיה לזה השפעה ברגע שיגיע למאדים. MGS הקימה מסלול אקסצנטרי מאוד והשתמשה בפאנלים הסולאריים שלה להאט על ידי מעבר בחלק מהאטמוספירה. בגלל הלוח הסולרי הנעול, מדענים חששו אם הוא יצליח לשרוד את תהליך הבירוק האווירי. הם גרמו לתהליך להתרחש בהדרגה יותר ו- MGS לא גיבש את מסלולו המעגלי הקרוב עד שנה מאוחר יותר מהמתוכנן במקור. במרץ 1999 החלה MGS במיפוי מאדים. המשימה צפויה להסתיים בינואר 2001, אך היא נמשכת גם כיום ומסייעת במשימות הנוכחיות.
מודד העולמי של מאדים סיפק מידע נוסף על מאדים מאשר כל המשימות האחרות יחד. הוא צילם יותר מ -100,000 תמונות. הוא סיפק לנו הוכחה לכך שהיה פעם שדה מגנטי ועדויות שיכולות להצביע על מים נוזליים על פני השטח לאחרונה למדי.

מאדים 96
הושק: 16 בנובמבר 1996
מדינה: רוסיה
מה קרה: המשימה הראשונה הזו למאדים לאחר התפרקות ברית המועצות הייתה עוד פרויקט שאפתני. מסלול המצויד ב -20 מכשירים מדעיים שונים נשא גם שתי נחיתות ושני חדרי משטח. גם הנחתים וגם החודרים חיפשו לנתח את הקרקע ואת מזג האוויר במאדים, כמו גם לחפש פעילות סייסמית. כל ארבעת המכשירים נועדו לשרוד במשך שנה מאדים שלמה, אך כלי השיט מעולם לא הרחיקו את כדור הארץ. תקלה גרמה לחללית להתנגש באוקיינוס ​​השקט. זו הייתה המשימה הראשונה והאחרונה למאדים שנעשתה על ידי רוסיה.

מאתר Pathfinder
הושק: 4 בדצמבר 1996
מדינה: ארצות הברית
מה קרה: מדעני נאס"א לא רק רצו לשים נחיתה על מאדים, אלא הם גם רצו לשלוח רובר לחקור את פני השטח. הבעיה העיקרית במשימה זו הייתה מחסור בכסף. עם סיום המלחמה הקרה, לא היה כל כך ממהר להגיע לחלל. לתקציב של נאס"א היה רק ​​חמישית ממשימות הוויקינגים. הנחתת Pathfinder והרובר Sojourner שוגרו במסלול חד כיווני למאדים. במקום להקיף את כדור הארץ לפני הכניסה, שוגרה כלי השיט מכדור הארץ ותיסע ישירות לאתר הנחיתה. לאחר השיגור לא הייתה שום דרך לשנות את מסלול החללית. למרבה המזל, לא נתקלו בבעיות והנחתת נגעה ב -4 ביולי 1997. הכל עבד בצורה מושלמת. הרובר צילם תמונות רבות ושלח מידע רב על אדמת המאדים. Pathfinder גם צילם תמונות, מה שסיפק עדות נוספת לכך שפעם היו מים זורמים על פני השטח ולמד את מזג האוויר של האטמוספירה המאדים. המשימה כולה נמשכה 83 ימי מאדים.

נוזומי
אתר אינטרנט: http://www.isas.ac.jp/e/enterp/missions/nozomi/index.shtml
הושק: 4 ביולי 1998
מדינה: יפן
מה קרה: משימה זו הייתה המשימה הראשונה לכוכב אחר על ידי היפנים, אך הייתה באמת מאמץ בינלאומי. הלוויין הכיל ספקטרומטר שוודי, מנתח פלזמה קנדי, מונה אבק גרמני, מצלמה צרפתית וספקטרומטר וציוד רדיו אמריקאי. היפנים תכננו משימה משוכללת שכללה שני מעברים ליד הירח לצורך סיוע כבידתי ולאחר מכן ירו את דחיפותיו כשהסתובבו סביב כדור הארץ לפני שנסעו למאדים. עם זאת, ההגבהה לא הספיקה והיפנים נאלצו לירות את הכוננים כדי לשמור על החללית בנתיב. בגלל ירי הדחפים הלא מתוכננים, לא היה מספיק דלק למשימה כולה. מסלול חדש תוכנן אשר דרש את כלי השיט להקיף את השמש במשך ארבע שנים ולהשתמש בשני מעברים נוספים סביב כדור הארץ לצורך חיזוק. לרוע המזל, התלקחות סולארית באפריל 2002 פגעה בחלק מהציוד של Nozomi, אך היפנים הצליחו לעקוף את הבעיה. ביוני 2003 עבר נוזומי על פני כדור הארץ ופנה לכיוון מאדים. לפני ההגעה, ציוד התקשורת שנפגע הוכיח כבעיה רבה מדי ובדצמבר 2003 נזומי (למרבה האירוניה, המילה היפנית עבור “hope ”) ננטשה.

מסלול האקלים של מאדים (MCO)
הושק: 11 בדצמבר 1998
מדינה: ארצות הברית
מה קרה: זה היה חלק אחד במשימתו של מודד מאדים 󈨦. ה- MCO היה לוויין מזג אוויר הדומה לאלה במסלול סביב כדור הארץ. תפקידו היה לצפות בדפוסי מזג האוויר על ידי צילום תמונות ורישום טמפרטורה, אדי מים ואבק באטמוספירה. ה- MCO הגיע למאדים וחלף מאחורי כוכב הלכת כשהתבסס במסלול, אולם הוא מעולם לא הופיע בצד השני. התגלה כי נעשתה טעות בהמרת מדידות ליחידות מטריות, מה שגרם למלאכה לטוס קרוב מדי למאדים. המסלול טס ישר לכוכב הלכת ונשרף באטמוספירה.

מאדים פולאר לנדר (MPL) ו- Deep Space 2
הושק: 3 בינואר, 1999
מדינה: ארצות הברית
מה קרה: משימה זו כללה את החצי השני של משימת סקר מאדים 󈨦. ה- MPL תוכנן לנחות על הקוטב הדרומי של מאדים כדי ללמוד את הרכב הקרח והאווירה. הוא גם יחפש מים באדמה סביב הקרח. הוא אפילו נשא מיקרופון להקלטת קולות פני השטח של המאדים. חלל עמוק 2 היה שני בדיקות ברגלי ה- MPL. אלה היו אמורים להשתחרר במהלך ההגון אל פני השטח ולחדור עד שני מטרים מתחת לפני השטח בניסיון למצוא מים. ממש לפני הנחיתה, ה- MPL הפנה את אנטנתו לכדור הארץ, כפי שתוכנן, אך הקשר מעולם לא נוצר מחדש. נקבע כי כלי השיט חשב כי הוא נמצא על פני השטח ולכן רטרו-מאיצים שהאטו את הכיבוי הגון. הבעיה היחידה הייתה שזה לא היה על פני השטח ולכן זה התרסק על הקרקע ונהרס.

2001 מאדים אודיסיאה
אתר אינטרנט: http://mars.jpl.nasa.gov/odyssey
הושק: 7 באפריל 2001
מדינה: ארצות הברית
מה קרה: 2001 הייתה אמורה לראות מסלול כמו גם נחיתה אחרת הדומה ל- MPL, אך לאחר מספר הכשלים, התוכנית לנחיתה נשרטה והמסלול האודיסיאה היה המשימה היחידה שהושקה. שלושה מכשירים הובאו למאדים באודיסאה. מערכת ההדמייה לפליטות תרמיות (THEMIS) מנתחת את פני השטח של מאדים באורכי גל גלויים ואינפרא אדומים כדי ללמוד את הרכב פני השטח בניסיון לגלות היכן היו מים נוזליים. ספקטרומטר של גמא ריי משמש לאיתור עקבות של מימן. ההנחה היא שנוכחות מימן מעידה על מים. המכשיר האחרון הוא ניסוי סביבת קרינה מאדים (MARIE). כלי זה משמש לקביעת כמויות קרינה בהן יתקלו בני אדם על פני השטח של מאדים. לאחר שהגיע ב- 23 באוקטובר 2001, מאדים אודיסיאה יצר בהצלחה מסלול סביב מאדים. עד כה, כל שלושת המכשירים פועלים היטב, למרות בעיה עם MARIE שדרשה כיבויו והפעלה מחדש. ספקטרומטר גמא ריי מצא מימן רב בקוטב הדרומי ו- MARIE קבעה כי אסטרונאוטים על מאדים יתקלו ביותר מפעמיים מהקרינה כפי שחווים בתחנת החלל הבינלאומית. המשימה עדיין בעיצומה וצפויה להימשך עד אוגוסט, אך תישאר במסלול ותשמש לוויין ממסר תקשורת עד אוקטובר 2005.

מארס אקספרס
אתר אינטרנט: http://www.esa.int/export/SPECIALS/Mars_Express/index.html
הושק: 2 ביוני 2003
מדינה: אירופה
מה קרה: מארס אקספרס השיקה את הנחיתה ביגל 2 ב -19 בדצמבר 2003 והקימה מסלול סביב מאדים ב -25 בדצמבר. עמוד נפרד למידע מפורט על משימה זו

רוברים לחקר מאדים
דף אינטרנט: http://marsrovers.jpl.nasa.gov/home/index.html
רוּחַ
הושק: 10 ביוני 2003
הִזדַמְנוּת
הושק: 7 ביולי 2003
מדינה: ארצות הברית
מה קרה: הרוח נחתה ב- 3 בינואר 2004 וההזדמנות צפויה לנחות ב -24 בינואר. עיין בדף נפרד למידע מפורט על משימה זו.

בקר בכתובת http://athena.cornell.edu/mars_facts/past_missions.html לפרטים נוספים ותמונות של כל המשימות למאדים.

דף זה נפתח 1,225 פעמים מאז ה -12 בדצמבר 2015.

אתר זה נתמך על ידי מענק נאס"א NAG5-12687 ומכללת הר הוליוק.
שימוש בנתונים או תמונות מאתר זה דורש הרשאה בכתב.

בית מכללת הר הוליוק


קָשׁוּר:

אנשי קשר • אתר צוות •

חללית

משקל החללית היה 260.68 ק"ג וגובהו הכולל 289 ס"מ. הוא נשא אנטנה דו-כיוונית עם רווח נמוך, כמו גם אנטנה פרבולית עם רווח גבוה בקוטר של 116.8 ס"מ. מגנטומטר הותקן על אנטנת הרווח הנמוך כך שהוא לא יושפע מאוד מגוף המלאכה. Ζ ] הספק למרינר 4 הגיע מ -28,224 תאים סולאריים שהיו מסוגלים לייצר 310 וואט במאדים. בנוסף, הועסקה סוללת תחמוצת כסף תחמוצת בנפח 1200 וואט. ההנעה ניתנה על ידי הידרוזין חד פעמי, בעוד התאמת הגישה בוצעה עם 3 גירוסים ועל ידי ניפוח גז חנקן ממטוסים הממוקמים בקצות הפאנלים הסולאריים. לקצה כל לוח סולארי. ⎖ ] ⎗ ] לפני מרינר 4, חלליות הצליחו למצוא את מיקומן בחלל על ידי ראיית כדור הארץ או מטרתו. מרינר 4 השתמש בחיישני שמש וכוכבים. כדי למצוא את מיקומה, מרינר מצא תחילה את השמש, ולאחר מכן היא הסתובבה עד שראתה את הכוכב הבהיר קאנופוס. מדענים בחרו להשתמש ב- Canopus מכיוון שהוא כל כך בהיר (השני רק לסיריוס) ושהוא היה ליד הקוטב האקליפטי הדרומי. ⎘ ] כמה פעמים חיישן הכוכבים ננעל על אובייקטים שונים, ולכן ההליך דרש מעט שיפורים. לאחר מרינר 4, קנופוס שימש למשימות רבות אחרות. ⎙ ] ⎚ ] ⎛ ] קאנופוס הוא הכוכב הבהיר ביותר בקבוצת הכוכבים קארינה (הספינה הישנה ארגו). קארינה גלויה בחצי הכדור הדרומי ונמצאת ליד הענן הקטן של מגלן. ⎜ ] הטמפרטורות בחלל יכולות להיות גבוהות מאוד ונמוכות מאוד תלוי אם אתה בשמש או בצל. הטמפרטורות בחלקים שונים של החללית נוהלו עם צבע בצבעים שונים, פלסטיק מאילר אלומיניום, פיברגלס ותריסי שליטה תרמית. תריסים אלה שמרו את האלקטרוניקה בין 55 ל 85 מעלות צלזיוס על ידי פתיחה וסגירה. רצועות בימטאליות, כמו אלה שבתרמוסטטים הביתיים, שלטו בהן. ⎝ ]

כמו ברוב החלליות במרינר 4 היו פאנלים סולאריים ואנטנה עם רווח גבוה.


המשימה הראשונה למאדים: המקום המיוחד של מרינר 4 בהיסטוריה

14 ביולי 1965, שינה לנצח את הדרך שבה אנו רואים את מאדים. טים וואלאס מביט לאחור באחד הניצחונות הגדולים ביותר של נאס"א.

כאשר בני אדם סוף סוף ידרוכו על מאדים, זה יהיה שיאו של מסע שארך עשרות שנים. כמו בכל מסע, השלב החשוב ביותר הוא הראשון. זה קרה במפגש הקרוב הראשון של האנושות עם כוכב הלכת האדום ב -14 ביולי 1965, כאשר חללית מרינר 4 החלוצה צילמה את התצלומים המפורטים הראשונים של פני המאדים, וסללה את הדרך למשימות עתידיות להנחית בדיקה בהצלחה על הקרקע.

אחד מסדרה של 10 בדיקות חלל שנועדו לאסוף מידע על כוכבי הלכת של מערכת השמש, שוקל מרינר 4 260.8 ק"ג ונמדד בגובה 2.89 מטר ברוחב 6.88 מטר. ארבעת הפאנלים הסולאריים שלה הכילו בסך הכל 28,224 תאים סולאריים, המסוגלים לייצר 310 וואט כוח במרחק מאדים מהשמש. המסגרת המרכזית המתומנת שלה הכילה ציוד אלקטרוני, מערכת הנעה ומיכלי גז לבקרת גישה. מכשירים טכניים, שרובם היו מותקנים על החלק החיצוני של המסגרת, כללו מגנטומטר, גלאי אבק, טלסקופ קרן קוסמית, גלאי קרינה לכוד, בדיקת פלזמה סולארית, מונה גייגר והכי חשוב מצלמת טלוויזיה.

משימת מרינר 4 הייתה הניסיון השביעי לשלוח חללית למאדים. בין השנים 1960 ו -1964 ברית המועצות ניסתה ונכשלה חמש פעמים. נאס"א שיגרה את מארינר 3, שמיועד גם הוא למאדים, ארבעה שבועות לפני מארינר 4 אך היא לא הצליחה להיפרד מרקטת האטלס-אגנה שהעלה אותה לחלל. מרינר 4 שוגר מקייפ קנוורל, פלורידה, ב -28 בנובמבר 1964. התמונה לעיל לוכדת את מסירותם של צוות נאס"א להצלחת המשימה. הוא צולם בחדר המחשבים של אנטנת "הד" בתחנת המעקב גולדסטון במדבר מוג'בה, קליפורניה.

לאחר שנסע במשך 228 ימים טס מרינר 4 בטווח של 10,000 ק"מ ממאדים, וצילם את התמונות הראשונות של כוכב לכת אחר שצולם בחלל. זוהי גרסת ניגודיות משופרת של תצלום המאדים הראשון, שפורסם ב -15 ביולי 1965. הוא שודר בחזרה לכדור הארץ כנתונים דיגיטליים. מרינר 4 יכול להעביר מידע באמצעות האנטנה שלה עם רווח גבוה במהירות של 33.3 סיביות לשנייה ואנטנת הרווח הנמוך שלה ב -8.3 ביס. שליחת תמונה שלמה (200 על 200 פיקסלים) ארכה כעשר שעות.

נתוני תמונה דיגיטליים שהועברו על ידי מרינר הוסבו על ידי מתרגם נתונים בזמן אמת ” למספרים המודפסים על רצועות נייר דקות. חסרי סבלנות מכדי לחכות לתמונה המעובדת הרשמית, חברי מדור התקשורת במעבדת הנעה סילוני של נאס"א סידרו את הרצועות באופן ידני וצבעו ביד את המספרים כדי לייצר את התמונה למעלה. התמונה שהושלמה הוסגרה לאחר מכן והוצגה בפני מנהל JPL, וויליאם פיקרינג.

במשך כמה שעות צילמה מרינר 4 סך הכל 21 תמונות שלמות של מאדים (בתוספת חלק ממקום 22). זה הוכתב על ידי גבולות הקלטת המגנטית בעלת ארבע מסלולים שעליה נשמרו התמונות בתחילה לשידור מאוחר יותר, ל -100 מטר הקלטת שלה היה קיבולת אחסון של 5.24 מיליון סיביות, או 655 קילו-בייט-חוד החנית לזמנה. כאשר כל תמונה משתרעת על שטח של כ -200 קילומטרים רבועים, התמונות המטושטשות בשחור-לבן לכדו ביחד רק 1% משטח המאדים, אבל זה הספיק.

המשימה של מרינר 4 שמה קץ למאות שנים של פנטזיות על מאדים. הוא הראה שכוכב הלכת האדום הוא עולם מוכה ומלא מכתש, דומה יותר לירח מאשר לכדור הארץ, ללא סימני מים או תנאים הכרחיים אחרים לחיים. הוא גם אסף נתונים על כדור הארץ המכריע להצלחת משימות החקר הבאות. אחת התצפיות החשובות ביותר הייתה הממצא הבלתי צפוי שלמאדים יש לחץ אטמוספרי נמוך מאוד - חלק קטן ממה שנמצא על כדור הארץ. מדענים ידעו אפוא שהצלחת נחיתה של מודול על פני השטח תדרוש רקטות רטרו וכן מצנחים.

מרינר 4 ממשיכה להיחשב כאחת המשימות המוצלחות ביותר של נאס"א - ששווה את עלותה המוערכת ב -83 מיליון דולר. לאחר מעוף מאדים שלה, החללית חלפה למסלול סולארי, והמשיכה להחזיר נתונים לכדור הארץ עוד שלוש שנים. הקשר הסופי אבד ב- 21 בדצמבר 1967.

טים וואלאס

קרא עובדות מדעיות, לא פיקציה.

מעולם לא היה זמן חשוב יותר להסביר את העובדות, להוקיר ידע מבוסס ראיות ולהציג את פריצות הדרך המדעיות, הטכנולוגיות וההנדסיות האחרונות. קוסמוס יוצא לאור על ידי The Royal Institution of Australia, ארגון צדקה המוקדש לחיבור אנשים עם עולם המדע. תרומות כספיות, גדולות וקטנות ככל שיהיו, מסייעות לנו לספק גישה למידע מדעי מהימן בזמן שהעולם זקוק לו ביותר. אנא תמכו בנו על ידי תרומה או רכישת מנוי עוד היום.

לתרום

מרינר 4 מחקרים משטח מאדים - היסטוריה

קטלוג של כמעט 300 מכתשים וחפצים דמויי מכתש הוכן מכמה סטים של שקיפות חיוביות באיכות גבוהה משופרות בניגוד לצילום Mariner 4. מכתשים זוהו ונספרו לפי אותם נהלים ששימשו לעריכת קטלוגים של מכתשי הירח תשומת לב מיוחדת ניתנה לדרגת ואיכות המכתש. ספירות מכתשים עם קוטר D & 20 ק"מ מתחילים להראות את ההשפעות של חוסר שלמות. בדיקה ישירה של התצלומים, כמו גם קביעות הפרופורציות של מעמד המכתש עם מרווח קוטר של מכתש מעל 20 ק"מ מצביעה על שחיקה משמעותית ומחיקת כולם מלבד המכתשים הגדולים ביותר במהלך ההיסטוריה של מאדים. נראה כי עידן היווצרות המכתש ושחיקת המכתשים קשורות קשר הדוק בזמן. תוכנית התאמת עקומות סטטיסטית ליחסי תדר קוטר המכתש הנצפים וחוק התפלגות צפיפות מספרים של AD -B נותנים B = 2.5 +/- 0.2 ל- D & gt 20 ק"מ או B = 3.0 +/- 0.2 D & gt 30 ק"מ. אוכלוסיית החפצים המשפיעים הנחשבת לאחראית על מכתשים אלה נתפסת כבעלת צפיפות מספר דיפרנציאלית משתנה כמו X -β, כאשר X הוא קוטר האובייקט הפוגע. מספר שביטים "חיים" וחפצי אפולו החוצים את מסלול מאדים אינו מספיק ביותר משני סדרי גודל כדי להסביר את צפיפות המספרים הנצפים של מכתשים על מאדים. עבור אובייקטים אסטרואידיים עם β = 2 או 3, לא ניתן להביא להסכמה על צפיפות המספרים החזויה והנצפית, אלא אם נצא לתקופה מוקדמת של שיעורי מכתשים גבוהים מאוד על מאדים. עבור β = 4 או 5, ניתן לאבטח הסכמה בין צפיפות המספרים החזויה והנצפית בשיעור אחיד כמעט של הפצצות אסטרואידיות. היעדר הפגזת הרוויה של מאדים במכתשים גדולים מאוד מצביע על ערך של β באופן משמעותי מעל 3. זה אינו עולה בקנה אחד עם הציפיות לאסטרואידים עם X & gt 1 ק"מ בחלק הפנימי של חגורת b האסטרואידים. במקרה זה, קוטר המכתש משתנה עם אנרגיה קינטית, W, של האובייקט הפוגע כ- W ⅓. עבור כל הערכים הסבירים של β, פגיעה בהשפעה תורמת לשחיקת המכתש ולמחיקתו. חלקו של המשטח המכוסה במכתשים הוא אחדות הסדר. For all reasonable values of β, asteroidal bombardment is capable of accounting quantitatively for the observed values of both A and B, particularly if the zone of obliteration around Martian craters is larger than that for lunar craters. For near saturation bombardment, the existing observations are of very little use in determining the value of β, or in distinguishing between saturation bombardment and such other erosion mechanisms as windblown dust of impact or of micrometeoric origin liquid water on macro or microscales mountain building and flooding by lava. The dust produced by impact during the history of Mars is estimated to have depths between 0.1 and several kilometers. The diameter of the largest crater obliterated in 4.5 X 10 9 years is calculated to be between 60 and 180 km for the lifetime against erosion, assumed to scale as D α , we calculate α

0 for β = 2 or 3, and 1 <= α <= 2.5 for β = 4 or 5. For β < 3, the mean ages of Martian craters are found to be approximately equal to the age of the planet. However, for β significantly larger than 3, different craters will have different mean ages, ranging from about 2.25 X 10 9 years for the very largest craters, down to some tens of millions of years or less for craters smaller than 20 km. In this case, surface features of the order of 10 km in width or smaller may have been quite prominent in the early history of Mars and undetectable on the Mariner 4 photographs. Thus, the absence of such signs of running water as river valleys in the Mariner 4 photography is quite irrelevant to the question of the existence of bodies of water in early Martian history. These conclusions on ages are independent of estimates of the ages of lunar maria. Some weak evidence exists for a correlation between high crater density and dark areas on Mars.


Why NASA's First Good Look at Mars Almost Ended Its Exploration

This Red Planet Day, find out why images from the Mariner 4 spacecraft, which launched 52 years ago, were surprising for all the wrong reasons.

If Cyber Monday doesn’t bring you holiday cheer, then you have another option: November 28 is also Red Planet Day, which commemorates the 1964 launch of the Mariner 4 spacecraft to Mars.

The images sent back to Earth as the probe flew by Mars eight months later provided our first detailed glimpse of the surface of an alien planet. And the data collected by Mariner 4 provided key information about how to safely deliver future missions to the Martian surface.

But, in the short-term, Mariner 4 was a PR disaster for NASA. The grainy, black-and-white images revealed a barren planet pockmarked with craters. It looked no different than the moon.

Nobody had seriously expected images of lush vegetation growing along the banks of water-filled canals. But Mars had captivated the public imagination for centuries. The bleak Mariner 4 images could only disappoint.

“Mars, it now appears, is a desolate world,” declared a July 30, ניו יורק טיימס editorial titled “Dead Planet.” “Its surface bathed in deadly radiation from outer space, it has very little atmosphere and has probably never had large bodies of water such as those in which life developed on this planet.”

ה זְמַןs added that these findings refuted a draft report—published three months earlier by the National Academy of Sciences—which had stated, “Given all the evidence presently available, we believe it entirely reasonable that Mars is inhabited with living organisms and that life independently originated there."

Others piled on, including skeptics within the scientific community. Physicist Philip Abelson said that Mariner 4 provided evidence that it is “unlikely that organic chemicals are being formed on Mars or have been synthesized there in the past.” Even President Lyndon B. Johnson weighed in, explains, “The spacecraft had, after all, imaged only 1 percent of Mars at resolution so low that, had it photographed Earth, scientists examining its pictures would likely have missed all signs of terrestrial life.”

Still, NASA had been selling the public on the idea that exploring Mars promised the possibility of finding the first evidence of extraterrestrial life. The initial, bleak images of the red planet made that a harder sell. In 1967, the U.S. Congress—already frustrated by the escalating costs of the Apollo program and the Vietnam War—cut $30 million from the program to land a spacecraft on Mars.

The cuts, though, didn’t end the program. Other Mariner spacecraft would be sent to Mars over the next few years. And, in 1976, NASA finally landed the Viking spacecraft on the red planet’s surface. But, the apparent failure of the lander to detect even microbes was another deep blow to public enthusiasm for exploring the red planet.

“Since Mars offered by far the most promising habitat for extraterrestrial life in the solar system, it is now virtually certain that the Earth is the only life-bearing planet in our region of the galaxy,” said Norman Horowitz, one of Viking’s principal scientists. “We have awakened from a dream.”

But the search for life on Mars and other worlds would regain its place in the public’s imagination 20 years later. On August 7, 1996, NASA geologists held a press conference to announce the discovery of microscopic fossils in a meteorite that had originated from Mars. The widely published electron microscopic imagery of the meteorite revealed wormlike shapes that looked organic, even if scientists later concluded otherwise.

And, a week after the Mars meteorite press conference, NASA released stunning new images of Jupiter’s moon Europa taken by the Galileo spacecraft, indicating that liquid water existed beneath its cracked icy crust.


Cratering on Mars. II. implications for future cratering studies from Mariner 4 reanalysis

The technique of studying diameter-frequency relations of craters, distinguished by morphology, is a powerful tool which deserves wider application to Mariner 9 imagery, Lunar Orbiter photography, the recent Mariner 10 imagery of Mercury, and radar mapping of Venus. This is demonstrated by examining Mariner 4 cratering data in the light of Mariner 6, 7, and 9 imagery. Despite widely expressed opinions that crater counts by different investigators were inconsistent and that little could be learned about Martian cratering history from the small sample of craters photographed, we show that: (1) the criticized crater counts are in excellent agreement with each other (2) that Mariner 4 crater counts, including those distinguished by morphological class, agree with Mariner 6 and 9 counts from cratered terrains and (3) that much of the fundamental picture of Martian cratering history now emerging from Mariner 9 can be deduced from the Mariner 4 imagery.


An Observational History of Mars

This year the &ldquoAstronomy on the Beach&rdquo at Kensington Metropark will focus on Mars and the International Space Station (ISS). The ISS has generated a lot of interest recently, but why focus on Mars? I suppose the obvious answer is that Jupiter and Saturn are past their prime for this year and we don&rsquot have any bright comets to work with. However Mars is a fascinating object and besides, this June Mars will be closer to the earth than it has been at any time since 1988.

Mars has been observed by many ancient cultures - we have no idea who was the first to notice it. Those who did, noticed a pale pink object that was only visible in the early morning just before dawn (and rather difficult to see at that). This object moved relative to the stars, got brighter over the next year and rose earlier and earlier. Then it abruptly stopped and reversed direction. At its brightest it was the third brightest object in the night sky (only Venus and the Moon were brighter), had an intense red color and was visible all night long. After moving the &ldquowrong&rdquo direction for some 70 days or so, it stopped and reversed direction again. It gradually got dimmer, was only visible in the evening sky and set earlier and earlier. After another year it again was a pale pink object, this time only visible just after sunset. Shortly after that, it could not be seen at all. It remained hidden for about one hundred days when the cycle repeated again. Each cycle took a little over two years.

The Greeks named this object Ares after their god of war. The Romans in turn named it Mars after the roman god of war.

The scientific study of Mars begins in 1600 when various individuals (mainly scientists, but a surprising number of amateurs as well) observed the planet with telescopes. Our knowledge increased gradually, but certain misconceptions became established, many of which persisted until the last half of the 20th century. It is then we start to see groups (instead of individuals) studying Mars. Some of these groups were composed of amateurs, some were composed of scientists and some were composed of both amateurs and scientists. The most successful of these groups was NASA. While NASA&rsquos primary objective was landing men on the Moon, clearly the second item on NASA&rsquos priority list was the scientific exploration of Mars using unmanned spacecraft.

NASA, along with its soviet counterpart IKI, sent numerous spacecraft to the red planet. While there were many failures, there were many successes as well. In addition, out of the thousands of meteorites that have been examined by scientists, a dozen or so are now known to have originated on Mars. The data from the spacecraft and the meteorites have dramatically changed our picture of Mars and gave us a seemingly endless set of clues to the geology, chemistry, atmosphere and possible biology of Mars. However in the process we seemed to have created more questions than answers.

A detailed chronology follows:

  • 356 or 357 BC: Aristotle observed Mars passing behind the Moon. We now call such an event an occultation. This convinced Aristotle that Mars was more distant than the Moon.
  • 1609: Galileo Galilei makes the first telescope observation of Mars. He cannot detect any surface detail, but he notices it is not perfectly round. (We now know that Mars is 100% illuminated only near opposition, at other times it is shaped like a gibbous Moon).
  • 1659: Christiaan Huygens made the first useful sketch of Martian surface features. (Modern images of Mars show a planet with dark red regions among lighter red regions. In the following text I will use term &ldquomaria&rdquo for the dark regions and the term &ldquodesert&rdquo for the light regions. This matches modern usage, but these terms were not used in 1659. However do not assume the deserts are hot dry places. Maria often appear greenish in color but we now know this is an optical illusion.)
  • With Huygens&rsquo crude telescope, he saw one of these maria (which is now called Syrtis Major). He observed it move that night and again the next night. He concluded that Mars rotated on its axis with a rate of 24 hours. Huygens believed that Mars might be inhabited, perhaps even by intelligent creatures. He shared that belief with many other scientists who would observe Mars over the years to come.
  • 1666: Giovanni Cassini conducts more careful observations. He concludes the rotation rate is 24 hours and 40 minutes. While there is some question on this matter, Cassini is probably the first to notice that Mars has white spots located near the poles. For the next 300 years people assume these spots are made up of snow, ice or both (we now call these spots &ldquopolar caps&rdquo).
  • 1719: Cassini&rsquos nephew Giacomo Filippo Maraldi conducts some observations of his own. After many years, Maraldi is convinced that the shapes of some maria change over time. He thinks this is evidence of clouds that sometimes obscure the surface. He also saw changes in the polar caps. He speculates this showed evidence of seasons: ice from the polar caps supposedly melted during the &ldquosummer&rdquo and freeze again during &ldquowinter.&rdquo
  • 1783: William Herschel confirms Cassini&rsquos suspicions that Mars has seasons. This is based partly on Cassini&rsquos observations, partly on his own observations, but also on the fact that Mars has an inclination that is close to the same value as Earth&rsquos.
  • Herschel seems to be the first to refer to the maria by the term &ldquosea,&rdquo however he was not the first to assume that maria actually contained liquid water. He suggests that flooding may explain some of surface changes, though he agreed that clouds could explain some changes.
  • 1860: Emmanuel Liais suggests the variations in surface features are due to changes in vegetation (not flooding or clouds).
  • 1863: Father Pierre Angelo Secchi notices that maria change color. At different times he observed maria with green, brown, yellow and blue colors.
  • 1877: Since the Earth, Jupiter and Saturn were known to have moons, scientists suspected Mars might have moons as well. However finding them was not easy. Asaph Hall had been searching for Martian moons, but he found nothing. He almost gave up, but his wife insisted he keep trying. Soon, Hall was rewarded with two small moons, which were given the names Deimos and Phobos.
  • Giovanni Schiaparelli makes a map of Mars that showed maria, some of which were connected by thin lines. He wasn&rsquot the first to observe them (earlier maps show a few) but he saw more lines than his predecessors. However some observers did not see any lines, and there was some controversy over whether they existed at all.
  • Schiaparelli assumed that these lines were natural landscape features. He gave them the name &ldquocanali&rdquo which is the Italian word for &ldquogroove.&rdquo However when this word was translated into English, &ldquocanali&rdquo became &ldquocanal,&rdquo a word with a very different meaning. This simple mistake led many people to speculate about intelligent beings who built canals. Schiaparelli himself was unconvinced and somewhat annoyed that his observations led to such speculation. He did not think the lines proved anything about life on Mars, though he remained open to the possibility.
  • 1892: Edward Emerson Barnard observed craters on Mars. This observation was almost completely ignored for over 70 years.
  • Public attention was first drawn to the Martian canals, mainly through the efforts of Schiaparelli and the French astronomer Camille Flammarion. However Percival Lowell kept the canals in the public&rsquos attention. Lowell was born into a wealthy Massachusetts family and was well educated (he graduated from Harvard). While he was aware of current astronomical theories, he seemed more interested in other matters (which included travels to Japan). He owned a small telescope, but there is no evidence he did any serious observing with it. However, Lowell was well connected among his numerous acquaintances was the Harvard astronomer, W. H. Pickering. Lowell and Pickering corresponded with each other on the subject of Mars.
  • 1893: Lowell was given one of Flammarion&rsquos books as a Christmas present. This book discussed what was known about Mars, including the canals and Flammarion&rsquos own ideas, in particular the suggestion that the canals might be signs of intelligent life. Lowell read the book and became obsessed with Mars.
  • 1894: Only someone with Lowell&rsquos wealth and connections would take this obsession to the next step. Lowell decided to build an observatory he could use to study the red planet. He did not take the easy approach and build an observatory near his home in Boston rather he considered many possible locations in an attempt to find the best seeing conditions. Seeing is a term used by astronomers good seeing means there is little or no turbulence in the atmosphere. Even though he wasn&rsquot the first to understand the importance of good seeing, it wasn&rsquot widely understood at the time and Lowell made a large number of people aware of it.
  • Lowell convinced Pickering to join him in a trip to Arizona to scout out possible locations. Pickering brought his assistant, Andrew Douglass and eventually the three of them set up an observatory near Flagstaff and conducted systematic observations of the red planet. These observations gave Lowell a well-deserved reputation as one of the best planetary observers.
  • Pickering left the observatory after a couple years, but Douglass stayed until he was fired in 1901. That is when Douglass started doubting Lowell&rsquos canal observations. To fill the positions Lowell hired Vesto M Slipher, Carl Lampland and Vesto Slipher&rsquos brother Earl C Slipher as assistants. In 1902 Lowell was appointed to the Massachusetts Institute of Technology as a non-resident astronomer. He could have just continued with his observations and be remembered as a skilled astronomer. However Lowell was not content to just observe. He had numerous theories, some of which involved canals and the intelligent creatures that supposedly built them. These theories were internally consistent and very ellaborate.
  • 1906: Lowell publishes a book &ldquoMars and its Canals.&rdquo This book was widely read by the general public and goes into detail on Lowell&rsquos ideas on the canals. He claims the canals were built by Martians for the purpose of transporting water from the poles to the dry Martian plains.
  • 1907: Alfred Russel Wallace (a well known biologist) responded with a book of his own in which he argued that Mars is completely uninhabitable. Wallace used measurements of the light coming from Mars and argued that Mars has a surface temperature of minus 35 degrees Farenheit. Lowell&rsquos claim that there was liquid water must be wrong. He also concluded that the polar caps consisted of frozen carbon dioxide not water ice as Lowell and many others had assumed.
  • 1909: The available observations did not always support Lowell&rsquos ideas. There was growing doubt about the existence of the canals themselves, not to mention the rest of Lowell&rsquos ideas. When he encountered skepticism, Lowell became dogmatic and found new audiences for his ideas by giving public lectures, writing books and writing articles in popular magazines. Lowell became an outcast in the scientific community. However he had support from a few scientists. In particular, Flammarion was always sympathetic to Lowell and his ideas. He has become well known and respected by the general public.
  • Lowell&rsquos activities discouraged many scientists, particularly in the United States, from studying Mars as it no longer seemed a &ldquoserious&rdquo subject worthy of scientific pursuit. However in Lowell&rsquos defense, some have argued that he deserves credit for developing modern planetology, a word Lowell invented. He originated the notion that the Martian climate has changed over time, a notion we now believe to be correct. He insisted that any theory of planetary evolution needed to account for changes in all the planets not just the planet a scientist happened to be studying. And he was the first to suggest that Mars is the best location to test theories of climate change. This might help scientists studying changing in the Earth&rsquos climate. In some respects Lowell was almost a hundred years ahead of his time. On the other hand, his ideas on possible Martian biology seem antiquated to the modern observer.
  • 1912: Svante Arrhenius has an alternate suggestion for the Martian surface variation: Mars might be covered with salts, during the winter the salts have a light color. When the polar caps melt in summer, the salts absorb water and develop a darker color.
  • 1938: On the day before Halloween, Orson Wells produces a radio production of the fictional story &ldquoWar of the Worlds.&rdquo This is a story of Martians invading the earth. The production was so convincing, that many people believe there has been a real invasion by Martians. A panic resulted.
  • 1947: The Association of Lunar and Planetary Observers (ALPO) is formed. ALPO along with the BAA (which was founded in 1890) and other organizations coordinate several Mars observation programs. In such programs, amateur and/or professional astronomers from around the world pool resources. Over the next several years, these programs provide several extended periods of almost continuous observations (because you can observe Mars only at night, it is impossible for a single observer at a single location to do this - but a group of observers can).
  • 1952: Gerard Kuiper makes the first attempt to determine the composition of the Martian atmosphere using modern equipment. He discovered spectral lines that indicated carbon dioxide. For several decades, researchers had attempted to measure the atmospheric pressure of Mars. Estimates varied over a wide range, from less than 24 millibars to well over 90 millibars (by comparison the earth&rsquos atmospheric pressure is about 1000 millibars). However scientists did not think there could be 24, let alone 90 millibars of carbon dioxide. Therefore they reasoned the remainder of the atmosphere was made up of something else. This was assumed to be nitrogen and argon (since these were the only non-reactive gases likely to be present on Mars that wouldn&rsquot have been detected by the analysis methods used at the time).

The canal controversy would not be completely resolved until spacecraft arrived at Mars. In the 1960&rsquos most scientists thought there were no canals on Mars, however there were a few exceptions, such as Earl Slipher. He wrote several books, some of which contained photographs. Slipher claimed these photographs had lines in the same place as the canals of Percival Lowell. One of these books was published as late as 1964. That same year, after a few U. S. and soviet failures, a U. S. spacecraft, Mariner 4, is the first to flyby Mars. In 1969, Neil Armstrong walks on the Moon. Some consider that a manned mission to Mars is the next step. However there are problems with the idea. A round trip would take two years. Enough fuel and water must be carried on board so the astronauts could survive and return to earth. The weight of that fuel and water adds to the expense. A one way manned trip to Mars (assuming one could find anyone to volunteer for such a thing) seemed manageable, but a round trip seemed too expensive and too difficult. To date, it has never been attempted, but the idea has been tempting and there are plans to send people to Mars (it remains to be seen if and when these plans will succeed).

Since Mariner 4, the U. S. has sent several spacecraft which either flyby or orbit Mars: Mariner 6, 7 and 9, Viking 1 and 2, Pathfinder, the Mars Global Surveyor (MGS) and Odyssey. Odyssey was launched in April 2001 and entered orbit around the red planet in October 2001. These spacecraft along with several soviet spacecraft have returned thousands of photographs and a vast quantity of other data. In addition, a dozen or so meteorites are known to have originated on Mars. Analysis of these meteorites has supplied additional data.

We now have a very different picture of Mars. Some parts of Mars have numerous craters suggestive of Mercury and the Moon, but other parts of Mars have plains, volcanoes, canyons and river channels. The volcanoes and canyons are bigger than any other known examples, however there is a vague similarity between some of these features and similar features on the Earth. There was no evidence of canals or liquid water. However data prove Mars was warmer and had abundant liquid water in its early history. Today there is still water, but almost all is in the form of ice in the polar caps and below the surface (some locations on Mars may experience temperatures above the melting point of water, hence transient pools of liquid water are possible). There is also the possibility Mars may have had tectonic plates like the Earth does now (if so, they were active for only a 500 million years or so).

We now know that the atmosphere has a pressure that varies between 5 and 10 millibars (much lower than anyone had suspected until Mariner 4 made radar occultation measurements). It is almost entirely carbon dioxide, but contains some water vapor and other trace gases. The polar caps are partly water ice and partly frozen carbon dioxide, but there are differences between the northern and southern polar caps, as there is between a polar cap seen in the Martian winter and a polar cap seen in the Martian summer.

Since the canals are not real, why were Schiaparelli, Flammarion and Lowell (among others) so convinced they were real? There are some clues. First, Schiaparelli was colorblind and this may explain why he saw details others did not. Once Schiaparelli&rsquos results were known, the power of suggestion may have influenced other observers. Also, records suggest most observations of canals happened under poor seeing conditions or when small apertures were used. The canals disappeared under better conditions and larger apertures. Lowell preferred to reduce the aperture of his scope (which made observing the canals easier), but many of his critics used larger apertures.

There also have been a few tantalizing clues suggestive of life, but to date no proof that Mars has or ever had life. The most publicized of these clues was a meteorite that was given the designation ALH84001. ALH84001 is one of the dozen or so meteorites known to come from Mars and had what looked like fossils. Some scientists believe these fossils come from ancient Martian bacteria, however other scientists are not convinced. I should note that Viking photographs in the region known as Cydonia look like a human face, but MGS photographs of the same region look like a pile of rocks. A few non-scientists claim this is a structure built by Martians, however that is unlikely.

There is currently a spacecraft enroute to Mars it was launched by Japan in 1998. There were some technical problems, but it is expected to arrive at Mars in late 2003.

Anyone with a telescope can attempt to observe Mars themselves. The best time to observe Mars is the couple months before and after opposition (the next opposition is in the year 2003). The rest of the time, it is difficult to see any detail. Every 15 years there is an exceptionally good opposition the last one was in 1988, the next one is in 2003.

Observing Mars takes practice. Details become clear after a little acclimation. If the seeing is bad, you will not observe as much detail as when the seeing is good so patience is important. You should try to observe Mars as often as possible during the opposition, this will allow you to track changes in surface and atmospheric features. When you observe Mars, you may want to try sketching this will train your eye to observe detail. Generally the polar caps are the easiest features to see, however you should see the maria and deserts as well. If you observe over long periods and are patient, you may see clouds, dust storms and various atmospheric phenomena. You may also notice changes in the polar caps and the maria.

If you have a good telescope and sharp eyes it may be possible to see the two moons, Phobos and Deimos. At best they have magnitudes 11 and 12, and are rather close to the bright red Mars.

Observers have seen various types of clouds on Mars. They are known by the labels blue, white, yellow and W-shaped. These labels can be misleading. Yellow clouds look yellow to the eye, however blue clouds do not necessarily look blue, white clouds do not necessarily look white and W-shaped clouds are not always W shaped. Yellow clouds are composed of dust and sometimes grow to cover much of the Martian surface, when this happens it is known as a dust storm.

Having the correct equipment will help your observations. If you wish to observe surface details, a dark yellow, red and/or orange filter is helpful. Violet and blue filters are helpful if you want to observe clouds and other atmospheric phenomena (but not yellow clouds or dust storms). Green filters are helpful for observing the polar caps and other white areas, yellow clouds and dust storms. If you have made either Jupiter or Saturn observations, you may want eyepieces that provide slightly more magnification than the eyepieces you used for Jupiter and Saturn.

One phenomenon worth mentioning is the violet clearing. When Mars is observed through a blue or violet filter, it usually appears as a featureless blob (but clouds can sometimes be observed). However on occasion (usually only once every few years) details on the surface appear. This lasts a few days such events are known as violet clearings. It has been suggested this demonstrates a poorly understood change in the Martian atmosphere, but the best evidence suggests it has nothing to do with the atmosphere at all and is probably an optical illusion.

למידע נוסף

The Mars photo above is from the Hubble Space Telescope Wide Field Planetary Camera-2. It was taken on March 10, 1997, just before opposition and just before summer solstice. The white area at the top of the photo is the permanent north polar cap. A haze can be seen in the equatorial region. The dark area near the center of the photo is Syrtis Major.

קרדיט צילום

Credit for the Mars photo: David Crisp and the WFPC2 Science Team (Jet Propulsion Laboratory/California Institute of Technology).


Mars TV

A heavily cratered area south of the Amazonis Planitia region on Mars. [via NASA] The seven scientific instruments Mariner 4 carried were mainly concerned with capturing data about the electromagnetic realm between Earth and Mars. It would be the first time a spacecraft had a chance to sample the interplanetary medium, and so the instrument suite included a magnetometer, a cosmic ray telescope, radiation detectors, a plasma probe, and a cosmic dust collector to measure micrometeoroid impacts. This science loadout would serve as a model for the scientific payloads of many subsequent interplanetary probes.

While all these instruments were important, Mariner’s designers recognized that stimulating the public interest was an important soft goal of the mission, and in the early 1960s, there was no better way to win the public’s hearts and minds than television. And so well in advance of the mission, a special television camera was designed to take pictures of Mars as Mariner sped past.

The design of the camera, which centered around a special vidicon tube, was outlined in a film hosted by “Mr. Wizard” himself, Don Herbert — a move further calculated to capitalize on the power of television.

The original plan for Mariner’s camera was to keep it covered until just before the Mars flyby started. But with the experience of the dust cloud interfering with the Canopus tracker, controllers decided to jettison the camera’s lens cap early, to give any debris a chance to disperse. The camera worked flawlessly, capturing 22 narrow-angle photos of the surface from about 10 9,800 km altitude. The pictures revealed well-defined and numerous craters, putting to rest any remaining hope that Mars still had a thick atmosphere and liquid water.

Mars by the numbers. The first “photograph” of Mars, hand-colored with pastels on strips of paper printed from Mariner 4 telemetry. Source: NASA/JPL/Dan Goode, public domain.

While Mariner 4’s up-close look at Mars was disappointing to some, especially those who still harbored visions of lush vegetation crisscrossed with ancient canals, it was proof that Mars was a far more foreign and interesting place than our home planet. And Mariner 4 had proved that not only could the interplanetary space be navigated safely, but that it was possible to send instruments there and do useful science, even across the yawning gulf of space. In a very real way, the Mariner probes set the standard for planetary science, and paved the way for us to reach out to Mars and beyond.


צפו בסרטון: המעבורת שתנחת על המאדים.mp4 (יוני 2022).